יעילות החלפת תרופה בדיכאון

נפוץ מאד בקרב הרופאים הפסיכיאטריים להחליף תרופה אם המטופל שלו, הסובל מדיכאון, לא מגיב היטב לתרופה. המטרה: אולי אם התרופה הראשונה לא עזרה – השנייה תעזור. מעניין שרק אחרי שנים רבות כל כך מישהו החליט לחקור את הגישה…

ישנן תרופות שונות ורבות לטיפול בדיכאון. מקובל לחשוב שאם יש תרופה שלא עבדה אצל אדם מסויים אולי תעבוד אצלו תרופה אחרת. מתוך הנחה זו, מחליפים רופאים רבים תרופות למטופליהם. סקירה שפורסמה בכתב העת הסקנדינבי לפסיכיאטריה שוללת גישה זו.

בסקירה נבדקו 3 מחקרים ונמצא שאין שום תועלת בהחלפת התרופה למטופלי דיכאון שאינם מגיבים טוב לתרופה הראשונה. החוקרים העירו שהמצב די מוזר לאור העובדה שכל מחקר שיוצא מראה שאין תועלת בהחלפה ואילו הפסיכיאטרים ממשיכים בשלהם…

הדבר הנכון, לדעתי, הוא לחפש דברים אחרים בתכלית כדי לטפל בדיכאון: שימוש בתוספי תזונה מסוימים וצמחי מרפא לטיפול בדיכאון, טיפולים שונים כמו דיקור, רפלקסולוגיה, שיאצו ועוד, פסיכולוגיה, דמיון מודרך, ועוד ועוד.

שילוב של מספר שיטות יחד יכול לתת גם אפקט טוב יותר. בניגוד לתרופות אותן אסור לשלב עם טיפולים מסוימים (וכך גם צמחי מרפא מסוימים שמשמשים לטיפול בדיכאון) רוב הטיפולים ברפואה המשלימה וברפואה הלא תרופתית משתלבים נהדר האחד עם השני.

מה שמסקרן אותי בכל הסיפור הזה הוא מה התשובה לשאלתם של החוקרים: איך יתכן שמחקר אחרי מחקר מראים שאין ממש בלשנות את סוג התרופה ואילו הפסיכיאטריה נשארה לעבוד על פי הנחות היסוד הקדומות והפרמטיביות שלה? ככל שאני חושב על כך אני מגיע לשתי תשובות אפשריות בלבד ואני לא יודע מה גרוע ממה:

1. הרופאים הפסיכיאטריים לא טורחים להתעדכן במחקרים החדשים שיוצאים בתחומם. הם מקובעים בעבודתם ועושים את עבודתם כרובוט.

2. הרופאים הפסיכיאטריים מפחדים שהפסיכולוגיים או שמא אנשי הרפואה המשלימה ינגסו להם במקצוע ובתהילה וחוששים להודות שבמקרים מסוימים אין תשובה לפסיכיאטריה והתשובה לבעייתם של מטופליהם נמצאת אצל מישהו אחר.

מה יותר גרוע? אני לא יודע…